עולם מוצף

כבר כמה שנים שכמעט בכל פעם שהגשם מחליט לרדת אנחנו שומעים שוב על הצפות נרחבות ברחובות הערים. הדבר הומחש היטב בשבועות האחרונים, כשהצפות שפקדו אזורים שונים בישראל הצריכו את חילוצם של תושבים לכודים מבתים שהוצפו ומכלי רכב שנתקעו בכבישים שהפכו לנהרות ואת סגירתן של דרכים.

בעתיד הנראה לעין, תופעת ההצפות בערים צפויה רק להחמיר. "אם עד לאחרונה אפשר היה להגדיר אירועים כמו ההצפות החמורות והקטלניות שהתרחשו בתל אביב לפני שנה כהצפה של פעם ב-50 או 100 שנה, כיום אפשר לראות בנתונים שנאספים שאירועים כאלה הופכים לתדירים הרבה יותר", אומר ד"ר עמיר גבעתי, לשעבר מנהל תחום מים עיליים ברשות המים וכיום מרצה מן החוץ בבית הספר לסביבה ולמדעי כדור הארץ ע"ש פורטר באוניברסיטת תל אביב ומנהל תחום שיטפונות בחברת ClimaCell.

לדבריו, בישראל, ההצפות מחמירות משתי סיבות. האחת היא משבר האקלים, שמוביל בישראל לעלייה בכמויות הגשמים שיורדות בכל אירוע גשם. השנייה היא התגברותו של הבינוי (בעיקר במרכז הארץ), שמוביל לכיסוי הקרקעות הטבעיות בחומרים אטומים למים, כמו אספלט ובטון, כך שמי הגשמים זורמים על פני המדרכות והכבישים במקום לחלחל אל תוך הקרקע כבעבר. "בקרוב הבעיה תהפוך בהכרח למטרידה הרבה יותר, ואם לא נטפל בה היום – ניתקל בה יותר ויותר", אומר גבעתי.

להתאים את מערכת הניקוז לאקלים

מובן שישראל היא לא המקום היחיד בעולם שבו נרשמת עלייה מתמדת בכמותן ובהיקפן של ההצפות. מדינות אחרות נוקטות בשלל פתרונות יצירתיים לבעיה – שמהם גם אנחנו יכולים ללמוד.

אחת הדרכים העיקריות שבהן מתמודדות מדינות בעולם עם התגברותן של ההצפות היא שיפור ושדרוג של מערכות הניקוז העירוניות, כך שהן יתאימו לתנאים המשתנים. רכיב מרכזי במערכות אלה הוא הקולטנים – הפתחים לצד הכבישים שאליהם מתנקזים מי הגשמים ושדרכם הם נאספים מן הרחובות אל מערכות הניקוז. "בסינגפור, למשל, הקולטנים הותאמו לאקלים המשתנה", אומר גבעתי. "אין שם כמעט הצפות, למרות שמדובר באזור טרופי שיורדות בו כמויות גדולות מאוד של גשם. בישראל הקולטנים מותאמים לתנאים של לפני 40-30 שנה: הם מסוגלים להעביר סדר גודל של 30 מילימטר גשם לשעה – והשנה כבר היו באשדוד, באשקלון, ברחובות ובמקומות נוספים כמה אירועים שבהם ירד גשם בכמות אדירה של 50-40 מילימטר לשעה".

גם אם מערכות הניקוז יותאמו לקליטת כמויות הגשמים ההולכות וגדלות, לא תהיה בכך תועלת רבה אם הן לא יתוחזקו כראוי ואם יתרחשו בהן תקלות שלא יטופלו – כמו חסימה של קולטנים על ידי עלים. "בערים רבות בעולם פועלות מערכות שמאפשרות מעקב אחרי אלפי קולטנים, והן מאתרות תקלות ברגע שהן מתרחשות ומאפשרות לשלוח צוותים שיטפלו בהן", אומר גבעתי.

הצעדים שננקטים ברחבי העולם כדי למנוע הצפות לא מוגבלים רק למערכות הניקוז עצמן, ובמקומות שונים מתבצעים מאמצים במטרה למנוע מראש את העומס על הצנרת העירונית. במדינת אריזונה שבארצות הברית, למשל, מי הגשמים נאגרים במהלך הסופות במכלי פלסטיק גדולים – ומוזרמים מהם אל התעלות העירוניות רק מאוחר יותר, כשהגשמים מפסיקים והעומס על מערכות הניקוז פוחת. "כך, הזרימה מווסתת והבעיה נמנעת", אומר גבעתי.צמחייה במקום אספלט

דרך אחרת למנוע הצפות, שאותה מובילות מדינות כמו דנמרק והולנד, היא הגברת החלחול של מי הגשמים אל תוך הקרקע. בקופנהגן בירת דנמרק, למשל, מיושם כיום מיזם כזה בשם "Copenhagen Cloudburst Formula" ("נוסחת שבר הענן של קופנהגן"). בעקבות הצפה אדירה שהכתה בעיר ב-2011 ושגרמה לנזקים שמוערכים בכמיליארד דולר, הוחלט בעיר שלא להסתפק בשדרוג מערכות הניקוז, אלא ליישם תוכנית רחבה יותר. האזורים הרגישים להצפות בעיר מופו לעומק וננקטו שלל צעדים, ביניהם החלפת אספלט המדרכות בחומרים שאליהם הגשמים יכולים לחלחל ובשטחים ירוקים, בניית מדרונות שמובילים את מי הגשמים אל אזורי צמחייה מחלחלים במקום אל מערכת הניקוז, יצירת אזורים משולבים שמתפקדים כמאגרי מים בחורף וכמגרשי משחקים בקיץ ועוד.

גוף לאומי לענייני הצפותלדברי גבעתי, אין כל סיבה שלא לבצע צעדים דומים גם בישראל. "פארק אריאל שרון, למשל, יכול לשמש כמאגר מי שיטפונות בחורף וכפארק לרוכבי אופניים בקיץ, ובתוך תל אביב אפשר לאתר שטחים ירוקים שאליהם יפונו מי הגשמים, ושמהם הם ישוחררו בהמשך", הוא אומר. "זה לא קל, אבל זה אפשרי".

לטענתו של גבעתי, הטיפול בהצפות בישראל יוכל להיות יעיל יותר אם הטיפול בנושא הניקוז יאוחד תחת גוף אחד. "באוסטרליה, למשל, יש גוף אחד שאחראי על שלושת הרכיבים שנוגעים למים: הניקוז, מי השתייה והביוב", הוא אומר. "בישראל, הביוב ומי השתיה נמצאים באחריותה של רשות המים, ובמסגרתה פועל הממונה על תאגידי המים, שקובע את הכללים בנושאים האלה ומפקח על הגיחון, מי אביבים והתאגידים האחרים". נושא הניקוז, לעומת זאת, לא כפוף לדבריו לרשות המים, אלא נמצא באחריותה הפרטית של כל עיר ועיר. "למה? ככה. מסיבות של אי הסכמה של משרדי הממשלה", הוא אומר.

עוד מוסיף גבעתי, שקיימת הפרדה בין הטיפול בניקוז בתוך שטחי הערים לטיפול בניקוז מחוץ להן – שעליו אחראיות רשויות הניקוז השונות. "כל מה שזורם לנחל איילון, למשל, נמצא באחריותה של רשות ניקוז ירקון, אבל ברגע שהמים נכנסים לתחומי תל אביב – הם עוברים לאחריותה של העיר. ההפרדה הזו היא מודל ייחודי לישראל".

לדבריו, המחסור בגוף מתכלל אחד בתחום הניקוז מוביל לחוסר יעילות. "יש צורך בראייה כוללת, מישהו צריך להסתכל על התחום מלמעלה ולקבוע את הכללים", הוא אומר.

על כל פנים, מסתמן שכדי שמדינת ישראל תחליט ללמוד ממדינות אחרות וליישם פתרונות חדשניים להצפות גם כאן, יהיה צורך בשינוי פאזה. "הכול מתחיל בהבנה שהתנאים בשטח השתנו – ושהמצב החדש דורש חשיבה אחרת", מסכם גבעתי.