דף הבית / מאמרים ומחקרים / התשובה שלנו לגרטה – בואי לישראל, גרטה, וספרי לעולם מה ראית

התשובה שלנו לגרטה – בואי לישראל, גרטה, וספרי לעולם מה ראית

אינדקס חברות וספקים

קראתי את ההזדהות שהבעת עם עזה ועם חמאס, ואני חשה צער עמוק ורחמים על העיוורון הכואב שלך. שתינו חיות מתוך אידיאולוגיה סביבתית, אבל בזמן שאת היית במקום בטוח – החיים שלי ושל היקרים לי עמדו בסכנה קיומית. תושבת קיבוץ ניר-עם ואשת סביבה כותבת לפעילת האקלים גרטה טונברג

שקד שפי כהן

פרסום

גרטה שלום,

אנחנו לא מכירות באופן אישי, אבל שתינו חולקות אידיאולוגיה זהה – או לפחות חלקנו עד לפני רגע. קוראים לי שקד שפי כהן ואני אמא של יער רעי, שיחגוג בעוד שבועיים יום הולדת 4, נשואה לרוני וחברת קיבוץ ניר-עם, בעוטף עזה. שכנה של חמאס ושל האנשים שאת תומכת בהם מצד אחד, ושל העיר ה"כובשת" שדרות מהצד השני.

בשגרה אני עובדת מסביב לשעון כסמנכ"לית האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה, מקדמת את האג'נדות שאת מכירה ומובילה מקרוב כבר שנים, סביב המאבק הסביבתי החשוב והצודק. אבל היום אני לא יותר מאמא במנוסה, פליטה בתוך ארצי, בלי בית, בלי ביטחון ובלי אוויר, שמנסה לגונן, פיזית ונפשית, על המשפחה שלי ועל עצמי מהכאוס שאנחנו חיים בו.

כבר כמעט שבועיים שאני חיה-מתה. זומבית בין זומבים אחרים. לבד בין מאות אנשים יקרים. עוד סיפורי זוועות. עוד נעדרים, עוד נרצחים, עוד הלוויות. עוד מבטים חלולים. עוד אין אונים. אין כלום. לא מילים. לא רגש. לא דמעות. כלום. רק מספרים: מעל 100 נעדרים, 203 חטופים – בהם כ-30 ילדים וכ-20 קשישים, 301 פצועים וכ-1,400 נרצחים – הרבה מהם חברים ומכרים, מהקהילה שאני חיה בה. רובם המכריע – אזרחים.

עוד סיפורי זוועות. עוד נעדרים, עוד נרצחים, עוד הלוויות. קברי חיילים שנפלו במלחמת חרבות ברזל בהר הרצל, צילום: יוסי זמיר, שתיל סטוק

קראתי את המילים שלך ואת ההזדהות שהבעת עם עזה ועם חמאס, ואין בי כעס, באמת שלא. רק צער עמוק ורחמים. רחמים על העיוורון הכואב שאת ורבים וטובים כמוך חוטאים בו. עיוורון שנובע מחוסר ידע ומהסתמכות על תקשורת מוטעית, מטעה, מסיתה ובעיקר – אלימה ומושתתת על מניעים פוליטיים וכלכליים.

אני, לצערי, לא צריכה לקרוא בעיתון או לשמוע חדשות ולא צריכה לבדוק את העובדות, כי הייתי שם וראיתי בעצמי. ואת מה שלא חוויתי, חוו אחים ואחיות יקרים, שעדיין חווים 24/7 של מלחמה וטראומה שתישאר איתנו כל החיים.

הפעם האזעקה לא הפסיקה

הרשי לי לספר לך איפה אני הייתי ביום שבת ה-7 באוקטובר 2023 בשעה 06:20 בבוקר, וב-17 השעות שאחרי השעה הארורה הזו, בזמן שאת היית במקום בטוח שבו החיים שלך ושל היקרים לך לא עמדו בסכנה קיומית.

התעוררתי למשמע אזעקת "צבע אדום". צמד המילים הזה מוכר לנו, תושבי העוטף; אנחנו חווים "טפטופים" של רקטות כעניין שבשגרה. אנחנו "רגילים" לזה. האזעקה של העוטף דומה לזו שבמרכז המדינה, רק קצרה יותר – 8 שניות חולפות מהרגע שבו היא נשמעת ועד שמתחילות הרקטות – רקטות שלא מבדילות בין חיילים, נשים, תינוקות וקשישים. רקטות שפשוט נורות באופן אקראי כדי לרצוח ולייצר טרור ואימה ב"צד" שלי.

בזמן הזה, של ה"צבע אדום", אנחנו חייבים להיכנס למרחב מוגן – לממ"ד. חייבים. אני מזמינה אותך לנסות להתעורר משינה, לקחת על הידיים ילד קטן שבדיוק שוכב לידך במיטה, ולרוץ לחדר אחר בבית שלך. בעצם, אחסוך לך את הניסיון – זה לא אפשרי.

ככה הבוקר שלנו נפתח ב-7 באוקטובר. מלחיץ מאוד, אבל עוד הייתה תקווה שעוד רגע מערכת כיפת ברזל תצליח ליירט את הרקטות – השכמה לא משהו, ותכף ממשיכים. רק שהפעם האזעקה לא הפסיקה. תוך פחות משעה ירו עלינו מאות רקטות ופצמ"רים. מאות. במקביל היו יריות. המון יריות. קיבלנו הודעה מצמררת מצוות החירום של הקיבוץ: "יש חדירת מחבלים, תנעלו את עצמכם בבתים". והפסקת חשמל. אין תקשורת. אין אינטרנט. שעות ארוכות לבד. בלי הגנה. בלי צבא. מנותקים. הדלת של הממ"ד לא ננעלת מבפנים. אז החזקנו אותה. שעות רבות. בחוסר אונים. בינתיים ריח חזק של שריפה התחיל להיכנס מתחת לדלת. רוני ואני הסתכלנו זה על זו מבועתים והבנו – יכול להיות שאת השבת הזו נסיים מתים.

איך אשקר לילד שלי?

אני אקצר לך ואגיע לסוף, או בעצם לאמצע של הסיוט, אגיע לכאן ועכשיו שכבר מזמן איבד אחיזה בזמן: המשפחה שלי ואני יצאנו מהתופת. אנחנו כבר לא נעולים בממ"ד בין אזעקות בלתי פוסקות, מטחי יריות, בומים, עשן וילד שמחזיק לי חזק מידי את היד הרועדת. "אמא ואבא כאן איתך. הכול בסדר. הכול בסדר".

אני כבר לא מציצה מהתריס לבדוק אם הצבא סופסוף הגיע או שהקיבוץ ואנחנו בשליטה של מחבלים. אנחנו כבר לא בורחים בין צרורות של קסאמים, מכוניות שרופות, גופות של חפים מפשע באמצע הכביש ורובים שלופים, העיקר לא להתעורר בבוקר חטופים. פחד. פחד מקפיא. נוסעים עם הרגל על הגז עד הסוף. טסים. מבועתים. שמיים בוערים.

ניצלנו, איזה "נס". אבל האשמה שנשארנו בחיים לא מרפה. ואנחנו לא חיים. הכול מאבד משמעות. הביטחון אבד. אין כלום. ומסביב התופת במלוא כיעורה.

אני מחכה להתעורר מהסיוט הזה, מזיעה, עם פנים שטופות דמעות, מחכה להבין ששוב חלמתי חלום רע. לנשוף החוצה את התרחיש המזוויע שהזיתי ולשמוע – "נו באמת, שקשוק, את והדמיון שלך, יש דברים שפשוט לא יכולים לקרות. תירגעי".

לקום, להסתכל הצידה ולראות את רוני ואת יער שוכבים לצדי במיטה בשלווה. לשתות מים. להירגע. ולחזור לישון. בבית שהיה שלנו, בניר-עם. במקום שבו הבטחתי לכולם ולעצמי שהוא 99 אחוז גן עדן ואחוז אחד גיהינום. וכשיש גיהינום אז קצת קשה, אבל מתאווררים לכמה ימים או שבועות במקום אחר, וזה חולף. וחוזרים לשגרה. והמציאות חזקה מהכול. המציאות חזקה מהכול.

ובמקום זה, הממלכה שלי, שלנו, הפכה בין לילה ל-100 אחוז גיהינום. הקרקע נשמטה. ועודנה.

איך אוכל (ונוכל) להסתכל שוב לילד שלי בעיניים ולחזור על המנטרה: "כשאבא ואמא לידך אתה תמיד מוגן. אתה לא צריך לפחד מכלום, אנחנו שומרים עליך. תמיד".

איך מתווכים עכשיו לגוזלים שלנו את המציאות הזו שכבר לא חזקה מהכול. את המציאות המתפוררת. אותנו מתפוררים. איך מגנים עליהם מלגלות ששיקרנו, ששיקרו לנו. מאיפה מוצאים את הכוח להמשיך לשקר?

לרקוד בצד הלא-נכון של הגדר

ובאותן שעות שהיינו נצורים בהן בבית, בזמן שבחוץ התחוללו קרבות של מחבלים מול אזרחים מהקרקע ומהשמיים, כשלא ידענו אם נמות, ניחטף או נצא מזה חיים ומצולקים – חברים אחרים שלנו נטבחו, נאנסו ונרצחו לעיני בני ובנות הזוג שלהם; יחד עם הילדים, תינוקות שנשרפו בידיים כפותות. גופות שאף אחד עדיין לא מצליח לזהות כי לא נשארו מהן מספיק איברים.

לבנת קוץ ז"ל, קולגה אהובה ממקום העבודה הקודם שלי, שהובילה את בית המלאכה במועצה האזורית שער הנגב, הייתה אמנית ויזמית, ובין היתר גם "אחת משלנו" – שמפרידה וממחזרת בקבוקים. היא שכבה חבוקה באותה המיטה עם בעלה ושלושת ילדיהם כשמחבלים ניסו לפרוץ את דלת הממ"ד בביתם בקיבוץ כפר עזה. המחבלים לא הצליחו, אז הם הציתו את הבית ושרפו אותם חיים.

במקביל, יובל סולומון ז"ל, בחור צעיר ומלא שמחת חיים שחגג רק כמה שעות לפני כן יום הולדת ב"גרין פאב" שבקיבוץ ניר-עם – הבר של חבר הכי טוב שלי – נרצח גם הוא. עוד מאות חפים מפשע נטבחו בקיבוצים השונים. ולא רק בקיבוצים, גם בערים הגדולות. אפילו במסיבת טבע. גם זיו פפה שפירא ז"ל, הבן של תמי, השכן החייכן שלי מהקיבוץ, נרצח. וכל חטאו היה לרקוד בצד הלא-נכון של הגדר.

בואי לראות בעצמך

דווקא את, גרטה, שמאמינה בזכויות אדם, שמקדישה את חייך למען הסביבה ולמען הסברה, ששמך הוזכר לא פעם כמועמדת לקבלת פרס נובל לשלום – דווקא את מוכרחה לגנות את חמאס, ארגון שתומך בטבח של חפים מפשע, כולל אוכלוסיות מוחלשות, ארגון שביצע אינספור מעשי אונס תוך כמה שעות, ארגון שחוטף תינוקות.

פרסום
16-year old Swedish environmental activist Greta Thunberg takes part in a panel discussion during the World Economic Forum (WEF) annual meeting in Davos, Switzerland, January 25, 2019. REUTERS/Arnd Wiegmann
דווקא את, גרטה, שמאמינה בזכויות אדם, מוכרחה לגנות את חמאס. צילום: Arnd Wiegmann, CC BY-NC

רבים מהאנשים שנטבחו בדרכים המזוויעות ביותר שיש לגיהינום להציע הם אנשים פשוטים, תמימים, תומכי סביבה. תופתעי, גרטה, רבים מהם אפילו מתנגדים ל"כיבוש" ונלחמים על שלום. אבל הפעם אין כאן מקום לפוליטיקה, לא מדובר בימין מול שמאל, לא בצודק מול טועה – אלא ברעים מול טובים. בחושך מול אור.

דווקא ממך, גרטה, אני מפצירה לעשות את ההפרדה בין העיסוק בזכויותיהם של אלו שחיים בעזה או העיסוק במדיניות השנויה במחלוקת של ממשלת ישראל סביב הסכסוך הישראלי-פלסטיני – לבין פעולה רצחנית ומתועבת של ארגון טרור שלא נופל מדאעש או מהנאצים, פעולה שעדיין ממשיכה לגבות קורבנות.

המדינה שלנו מדממת. אנחנו נלחמים במספר חזיתות – דרום, צפון, מערב ומזרח. אבל יש חזית נוספת, שתשפיע דרמטית על החיים שלי ושל כל אזרחי ישראל (וכן, גם על החיים של האזרחים בעזה, שנמצאים עכשיו תחת שלטון של ארגון טרור שמאיים עליהם ושכנראה גם לא משאיר להם יותר מדי ברירות) – החזית ההסברתית. המילים שלך, גרטה, עושות נזק עצום למדינת ישראל בכלל ולתנועה הסביבתית בפרט.

האזור של הבית שלי מוגדר כרגע כשטח צבאי סגור, אבל בבארי, בכפר עזה, בניר-עוז, אצל השכנים שלי, עדיין מפנים חלקי גופות. לי אסור להיכנס לשם. לכם, שמדווחים לעולם – מותר.

אני מזמינה אותך לעלות על טיסה לישראל, להגיע ולבקר בבתים השרופים. לראות בעצמך איברים כרותים בצידי השבילים. עצים כתושים. פרחים שכבר לא יפרחו. ראש בלי גוף. כתף. רגל של ילדה. מוצצים מוכתמים בדם. בואי לראות בעצמך. רפאי את מחלת העיוורון. וספרי לעולם מה ראית.

כי אני ראיתי רק חושך. חושך על פני תהום.

 

לכתבה באנגלית

לכתבה בשוודית

Print Friendly, PDF & Email
מצטרפים לדף הפייסבוק של מים-נט ונשארים מעודכנים כל הזמן‎

אודות מערכת פורטל מים נט

אנו שמחים להביא בעמוד זה מידע לתועלת הציבור. יחד עם זאת התכנים אינם מהווים עצה, המלצה או את עמדת האתר , ועל כל משתמש לבחון את המידע ולשקול איזה שימוש ראוי לעשות בו, רשימה זו אינה ממצה ואינה תחליף לייעוץ משפטי. אין באמור לגרוע מהאמור בתקנון האתר, לרבות בנוגע להגבלת אחריות. מערכת פורטל מים נט עושה כמיטב יכולתה להביא בפניכם חדשות , כתבות ,מחקרים ,ידיעות מהארץ העולם ועוד המון אינפורמציה בתחום תעשיית המים ותעשיית איכות הסביבה. בכל הצעה בקשה רעיון נשמח באם תיצרו קשר. כמו כן אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתם בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל: [email protected]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו לניוזלטר

כדי להיות תמיד מעודכנים